תפיסת העולם של ילד היא אגוצנטרית - אני במרכז.
תינוק בא לעולם. בהתחלה מוגבל ,מבולבל. לאט לאט מתבהרת התפיסה שלו. הדבר הראשון שהוא תופס זה אני. הוא מתחיל להכיר את עצמו . להרגיש שהוא קיים. התפיסה הבסיסית של הילד : 'אני קיים' . ואז מתחיל לראות דמויות מסביב. בהתחלה הדבר המפחיד הזה (שאחר כך לומד לקרוא לו "אמא" ) הענק הזה שמוריד אותו מרים אותו, מגלגל אותו ,מסובב אותו ,מגרד לו באוזן, הוא מתחיל לבכות דוחפים לו בקבוק לפה. הוא רוצה להסתובב על הגב- עוד פעם בקבוק. ממש "צער גידול הורים" .קשה לו, אבל הוא לומד לשאת את זה.
כשתופס שיש אמא ,זו 'אמא שלי', כמו : הבובה שלי , הבקבוק שלי זו האמא שלי. זה הצעצוע שלו. (נכון, בעייתי לא ממושמע , קשה לאלף אותו אבל זה שלו.)
הוא לא יכול לתפוס עולם שבו קיימת מערכת שהוא לא נמצא בה. כי כל העולם זה הוא ואחר כך כל מה שמסביבו. אמא שלי, אבא שלי ושהוא תופס שיש קשר בין אבא לאמא אז זה דרכי. כי זה אבא שלי ואמא שלי אז זה יוצר קשרי משפחה בינינו. בהמשך שאר בני המשפחה : אחים, אחיות, כל העולם ככה. זו תפיסת העולם של הילד . צריך להכיר בזה ולהבין את זה. על בסיס זה נבנה הדימוי העצמי שלו בהמשך.
כשהילד מתחיל לתפוס בחוש שאבא ואמא מדברים והוא לא שם זה מאוד מפחיד. מאיים! פתאום הוא תופס שהוא מחוץ למערכת. ("גיל המרי הראשון" – מכאן מתחילים גם הפחדים היסודיים: בדידות, פחד ממוות ) .
לכן שכשההורים מדברים (בבתים שההורים עדיין מדברים ביניהם) ,הילד מתערב ומפריע להם, כשהאמא בטלפון, פתאום הוא צריך ... וכואב לו...והא רוצה את.... הוא לא נותן לנו לדבר.
תנסו להגיד לילד: 'אבא ואמא מדברים עליך' - זה ירגיע אותו בהדרגה.
תינוק שוכב במיטה – יש רעש מעבר לקיר. הילד לא יכול לתפוס ,שיש בדירה הסמוכה אנשים שיש להם את העולם שלהם והם חיים והם צורחים לצרכים שלהם בלעדיו. כיוון שהוא במרכז העולם הוא לא יכול לתפוס שיש משהו מחוץ לו. ומרגיש שהרעש הזה מכוון אליו , עלול לאיים עליו, לפגוע בו, אולי לשעשע אותו( אם יש לו בטחון עצמי מופרז ) אבל בכל מקרה מחובר אליו.
מכיוון שאנו חיים בחברה עצבנית ומתוחה , שאון מכוניות והמולה רבה. כל זה מאיים על הילד ומפחיד אותו.
בחברה המודרנית,באווירה שבה אנו נמצאים כל ילד באופן טבעי מרגיש מאוים, נרדף , מנוכר, דחוי ואף עוין. כשאבא חוזר הביתה עצבני ,אפילו לא עצבני באמת, המסר שהילד קולט :"אבא לא טוב לו איתי הוא לא רוצה בי אני מפריע לו." וגם אם תסביר לילד (בגיל 10 למשל שכבר מבין שכלית) : " אני לא כועס עליך, ההיפך אתה מאור חיי , שמחת לבבי, קרן אור יחידה במנהרה החשוכה שבה אני מהלך, אני עצבני בגלל סיבות אחרות. העירייה, הממשלה, הבוס בעבודה, החור באוזן הלויתנים בים הצפוני".אפילו אם הילד שומע ומקבל את זה- זה לא עוזר לו רגשית.
גם אנו כמבוגרים- אגוצנטריים בתפיסה. אם מישהו מחמיץ פנים לידינו. אם אנו שומעים מישהו שצוחק מאחרינו ברחוב, אנו מייחסים זאת לנו- זו התחושה הבסיסית: "צוחקים עלי", ומתעוררים אצלנו רגשות סביב זה- גם אם נבין בשכל שזה לא קשור אלינו.
אנחנו עוד מתגברים על זה. והילד? שהוא הולך ברחוב והמכוניות נוסעות מהר הוא נבהל מזה. החברה לחוצה ועצבנית. והילד? אם נבין את מקומו- צריך להעריץ אותו.
לכן עלינו להשקיע מאמצים. (לפעמים יוצאי דופן).
כולנו מסכימים שחשיבותה של התקשורת במשפחה היא הבסיס ההכרחי. אז עכשיו כמובן כולם יגידו: 'הבנתי , מעכשיו רק נועם , שלווה ישררו בבתינו והילדים יהיו אפופי אהבה ,חום וקבלה'.
זה לא יעבוד !!!
אפשר להתחיל בצעדים קטנים אך קריטיים .המינימום שכל אחד יכול לעמוד בו , שלפחות לתת את התזונה הבסיסית .
הפתרון במאמר הבא...
אורן פז - מאמן לתקשורת במשפחה, יועץ זוגי וחינוכי contact@orenpaz.co.il
